מבצר עתלית!
Best viewed with 
or 
Best viewed with or
קואורדינטות: 32°42′19″N 34°56′02″E
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Castellum Peregrinorum
| מידע על המבנה | |
| סוג | מבצר צלבני |
| מיקום | עתלית |
| תקופת הבנייה | ?–1218 |
| בשימוש פעיל | עד 1291 |
| תאריך הריסה | רעידת האדמה בצפת (1837) |
| מצב | הריסות |
| פתוח לציבור | סגור לציבור |
| קואורדינטות | 32°42′19″N 34°56′02″E / 32.70528°N 34.93389°E |
(למפת הכרמל מוגדלת) מבצר עתלית
(למפת הכרמל רגילה) מבצר עתלית
מבצר עתלית, הידוע גם בשמו הצלבני קסטלום פרגרינורום, מבצר עולי הרגל (בלטינית:Castellum peregrinorum, בצרפתית:Château Pèlerin), הוא אתר ארכאולוגי ובו מבצר צלבני וכן שרידי יישוב קדומים יותר. האתר נמצא סמוך ליישוב עתלית שבמישור החוף, והוא היה מקום מושבם של אחרוני הצלבנים בארץ ישראל, לפני שנטשו את ממלכתם והפליגו לקפריסין[1].
בניצול הטופוגרפיה דומה מבצר עתלית מבחינה רעיונית למצודת שלוחה, אך מיקומו ותכנונו יוצאי הדופן מציבים אותו בקטגוריה בפני עצמה כמבצר אי. הוא איננו המבצר הצלבני הגדול ביותר ומעט מאוד נותר מביצוריו, אך עם זאת, ייחודו, המאסיביות וחוזקם של ביצורי הצד המזרחי (יבשתי) שלו הופכים אותו לאחד המבצרים הצלבניים המעניינים ביותר.
יהושע פראוור מציין בספרו כי מבצר עתלית הוא דוגמה ליכולתם ולכישרונם של הצלבנים בפתרון בעיות באדריכלות צבאית: "גלעד למיומנות, ידע וכשרון המצאה שאין רבים כדוגמתו"[2].
המבצר הוקם במהלך שנת 1218 על ידי אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים ביוזמת מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין. הוא נבנה במספר שלבים, וסביר להניח כי בתחילה תפס שטח המבצר לא יותר משליש לשון היבשה והתל שעליה, אולם השינויים בשטח ממלכת ירושלים לאחר קרב הירביה, ולאחר מכן כיבושיו של הצבא הממלוכי, הצריכו את הגדלת המקום כדי לשכן בו ולהגן על אוכלוסייה שנדחקה ונזקקה לביטחון. בליל 14 באוגוסט 1291, לאחר נפילת העיר עכו בידי הצבא הממלוכי, ננטש המבצר והמוסלמים מוטטו את מגדלי המבצר ואת שעריו.
במאות השנים שחלפו מעת נטישתו, בלו ונהרסו חלקים נוספים מהמבנים גם כתוצאה מרעידות אדמה. הרס נוסף נגרם משימוש משני באבני המבצר במפעלי בנייה עות'מאניים בעכו ובחיפה. תהליך פירוק אבניו לצורכי בנייה נמשך עד סוף המאה ה-19. האתר נמצא בתחומי בסיס עתלית של חיל הים והוא סגור לציבור.
מבט משמורת הטבע חורבת קרתא אל המבצר
הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר באזור עתלית נמצא באתר המכונה "הכפר הנאוליתי בעתלית-ים" הנמצא מתחת לפני הים, כשלוש מאות מטרים מהחוף. סיבות שקיעתו של הכפר אינן ידועות בוודאות, ייתכן שנחרב בגלי צונאמי בעקבות התפרצות געשית באיטליה, או ששקע בהדרגה עקב עליית מפלס הים, שנבעה משינויי אקלים[3]. מדובר בשרידי יישוב מהתקופה הנאוליתית.
תיארוך פחמן שנערך לשרידים שהתגלו במקום העלה כי מדובר ביישוב שהתקיים בסוף האלף השישי לפנה"ס.
האזור שבו ניצבות חורבותיו של המבצר הצלבני בעתלית היה מיושב זמן רב לפני הגעתם של הצלבנים אל ארץ הקודש. עובדת היותו ממוקם במרכז מישור החוף של ארץ ישראל, יחד עם הנמל הטבעי שיוצר חצי האי עליו נבנה מאוחר יותר המבצר, קסמו לתושביה של הארץ עוד בימי קדם, ואלה הקימו במקום יישוב שהתקיים על פני תקופה ארוכה.
שרידי עיקרו של היישוב הקדום בקרבת המבצר נמצאו בנמל הטבעי שמצפון לחצי האי. בין השנים 1935-1930, נערכו במקום חפירות במימון מחלקת העתיקות של ממשלת המנדט הבריטי בראשותו של הארכאולוג הבריטי ס.נ. ג'ונס. בחפירות נתגלו שרידיו של יישוב שהתקיים במקום למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתום התקופה ההלניסטית. בחלקו הצפוני של חצי האי, מתחת לפני הים, נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברזל. שרידים אלו מזוהים כמושבה פיניקית אשר הוקמה במקום ככל הנראה בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס. זהו היישוב הפיניקי היחיד בו לא נבנו מבנים מאוחרים על היסודות הפיניקיים, והוא מאפשר לחוקרים יכולת ניתוח שלא נודעה בעבר על אורח החיים של הפיניקים.
בשנות השישים של המאה ה-20 ערכה האגודה למחקר תת-ימי בישראל חקירה ומיפוי של האתר, החפירות נמשכו גם בשנות השבעים, הפעם על ידי "המרכז ללימודי ים" של אוניברסיטת חיפה בראשותם של פרופסור אבנר רבן וד"ר אלישע לינדר. בחפירות נמצאו שרידיהם של שובר גלים בנוי אבני גזית באורך של כמאה ושלושים מטרים, וכן מספר מזחים ורציפי עגינה לספינות, גם הם בנויים גזית, אשר הארוך שבהם מגיע לאורך של מאה מטרים. סמוך לנמל נתגלו שרידיהם של שלושה מגדלים. במקום נמצאו מספר עוגני אבן מ"הטיפוס הפיניקי". ניתוח כלל הממצאים העלה כי מדובר ביישוב מתקופת הברזל, אשר נוסד לכל המאוחר בתקופת שלטון הפרסים בארץ ישראל (המאה ה-6 לפנה"ס).
בשנת 2002 נערכו במקום חפירות תת-ימיות של המכון ללימודי ים ע"ש ליאון רקנאטי שבאוניברסיטת חיפה במסגרת עבודת מחקר על אופן בנייתם של הנמלים הפיניקים. במסגרת חפירות אלו נתגלו בין אבני המזח הקדום כפיסי עץ, ככל הנראה מיובאים, שגילם תוארך לסוף המאה ה-9 או תחילת המאה ה-8 לפנה"ס. המושבה הפיניקית בעתלית הוקמה ככל הנראה למטרות סחר מול ממלכת ישראל.
למן ימיהם של הפיניקים נשתמר היישוב במקום (על אף ש"נדד" צפונה) והשרידים המאוחרים ביותר שנמצאו בו מתוארכים לתקופה ההלניסטית. בין הממצאים המרשימים שנמצאו מהתקופה המאוחרת בולט איל ניגוח ימי[4], אשר הוצב בחרטומה של ספינת מלחמה יוונית ומתוארך למאה ה-2 לפנה"ס. איל הניגוח המעוטר עשוי ברונזה יצוקה ומשקלו 465 ק"ג, והוא נמצא במפרץ הצפוני של היישוב העתיק, כמאה ושלושים מטרים מהחוף.
עם סופה של התקופה ההלניסטית חרבה עתלית הקדומה, ותושבי המקום עקרו לעיר קרתה הסמוכה (מזוהה עם תל מגדים).
מבט נוסף על המבצר מכיוון צפון-מזרח
מבצר עתלית בתצלום אוויר של זולטן קלוגר, 1938
בתקופה הצלבנית התחדשה ההתיישבות במפרץ עתלית, ובתקופה זו היה האזור בשיא תפארתו. תחילת ההתיישבות הצלבנית באזור הייתה עם הקמתו של מבצר דטרוא - מצד קטן שתכליתו הייתה אבטחת עולי הרגל הנוצרים בדרכם מעכו לירושלים, ומניעת ההתקפות המוסלמיות על שיירות הצלבנים שנעו ברצועת החוף הצרה שממערב לרכס הכרמל. המעבר הצר זימן את התקפותיהם של המוסלמים החל מרגע הגיעם של הצלבנים לארץ ישראל בשנת 1099, אולם רק לאחר פציעתו במקום של המלך בלדווין הראשון, שנפל קורבן עם שיירתו להתקפת פתע מוסלמית, הוקמה בשנת 1103 המצודה הקטנה.
במשך יותר ממאה שנים הייתה מצודת דטרוא נקודת יישוב צלבנית בודדה באזור. בשנת 1217 החלה התיישבות צלבנית מסיבית בעתלית, שהייתה תגובת נגד בהולה להקמתו של המבצר המוסלמי החזק בהר התבור. בנייתו של המבצר המוסלמי, ששימש בסיס לפשיטות מוסלמיות על רצועת החוף הצרה שבידי הצלבנים, הרתיעה את שליטי הממלכה הנוצרית, אשר החליטו, וזאת כדי להרתיע את המוסלמים מלתקוף, לבנות שני מבצרים גדולים משלהם - בקיסריה ובעתלית.
סיבה נוספת אשר נזכרת בספרי ההיסטוריה מהתקופה הייתה רצונם של הצלבנים לבנות מבצרים אשר ישמשו בסיס להתקפה שתביא לכיבושה של ירושלים מידי המוסלמים, אולם התקפה שכזו מעולם לא יצאה אל הפועל. כמו כן, הוזכר רצונם של הטמפלרים לעזוב את הבירה עכו, ולבנות לעצמם מבצר עצמאי ומבודד, בדומה למבצר המונפור הטבטוני שבנייתו החלה מספר שנים מאוחר יותר.
עם קבלת ההחלטה על הקמת המבצר קרא מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין לכל שליטי אירופה לבוא ולקחת חלק במפעל הבנייה המקודש. קריאתו של המלך התקבלה בעיקר בקרב אבירי המסדרים הצבאיים, ובפברואר שנת 1218 החלו בנאיו של המלך, יחד עם אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים, בבניית המבצר, בניהולו של אביר פלמי בשם גוטייה דה האבן. בבניית המבצר לקחו חלק גם מספר גדול יחסית של עולי רגל נוצרים ופליטי מסעי הצלבה כושלים, ועם השלמת הבנייה ב-15 באפריל 1218 נקרא המקום על שם עולי רגל אלו - Castellum Peregrinorum, (לטינית: "מבצר עולי הרגל").
הקמת המבצר נזכרת בחיבורו של ההיסטוריון אוליבר מפדרבורן (אנ'), "ההיסטוריה של דמיאטה": הטמפלרים, יחד עם גוטייה דה האבן, ובסיוען של קבוצות עולי רגל והמסדר הטווטוני, החלו בהקמת "מבצר עולי הרגל", במקום שהיה ידוע לפנים כ'דיסטריקטום', במחוז קיסריה, בין חיפה לקיסריה.
כף גבוה ורחב מזדקר אל תוך הים ומבוצר באופן טבעי בסלעים מכל צדיו. במשך שישה שבועות, בשעה שהוקמו הביצורים בקיסריה, עמלו האבירים במקום, עד שנתקלו בשרידיה של חומה ארוכה ועבה. הם גילו שם מטבעות מסוג שטרם נראה כמותו. מטבעות אלו הוענקו להם על ידי המשיח כדי לכסות את הוצאותיהם. מאוחר יותר, בעת שחפרו בשטח החולות בפנים, נתקלו בקיר נוסף, ומים רבים זרמו בשטח שבין החומות...
מכתביו של אוליבר מפדרבורן, ניתן ללמוד על מבנהו הראשוני של המבצר כמו גם על שני אירועים שנתפסו כנסיים במהלך בנייתו. הראשון - מציאתו של אוצר מטבעות (ככל הנראה מטבעות פיניקיים) אשר שימש לכיסוי הוצאות הבנייה המרובות, והשני - גילויים של שני מעיינות אשר סיפקו מי שתייה לבונים ומאוחר יותר לתושבי המבצר. ההיסטוריון מתאר אף כי בעת הבנייה נתקלו האבירים בשרידי יישוב קדום (ככל הנראה עתלית הפיניקית) והשתמשו באבנים המסותתות שמצאו לבניית המבצר.
לפני הקמת המצודה המבוצרת בנו הצלבנים חומה חיצונית שהקיפה את חצי האי, וכללה מספר מגדלי שמירה, ביניהם מבצר דטרוא. מחוץ לחומה החיצונית נכרה חפיר.
לאחר חנוכתו ניתן המבצר לידי האבירים הטמפלרים, ואלה התיישבו בו והחלו מכינים עצמם לקרב מול הכוחות המוסלמים העתידים לעלות על האיום הצלבני החדש. ההתקפה הצפויה של המוסלמים הגיעה רק כעבור שנתיים וחצי, בסתיו 1220, בעיקר משום ששני הצדדים היו עסוקים במלחמות במצרים כחלק ממסע הצלב החמישי, ולא נתנו דעתם על המתרחש בממלכת ירושלים הקטנה והחלשה.
עם שוך הקרבות במצרים עלה שליט דמשק אל-מלכ אל-מעט'ם עיסא לאורך חופי הים התיכון, כבש את קיסריה והמשיך בדרכו לתקוף את עתלית. כשהגיעה השמועה על התקרבות הצבא המוסלמי לאזור, החליטו הצלבנים להחריב את מבצר דטרוא, ולהתרכז בהגנה על מבצר עתלית בלבד. בעת הגעת המוסלמים לעתלית שהו במבצר כ-4,000 לוחמים. צבאו של אל מועט'ם הקיף את המבצר הצלבני, ביצר את מחנותיו בביצורים ארעיים והחל צר על המבצר, תוך המטרת אש ואבני בליסטראות אל עבר החומות.
לאחר שבועיים של חילופי אש בין המחנות הייתה ידם של הצלבנים על העליונה. המוסלמים, ששהו בשטח הפתוח, סבלו רבות מהאש שהמטירו עליהם מגיני המצודה, וכאשר שמע אל מועט'ם כי האבירים הנוצרים הזעיקו תגבורת מביירות, החליט להסיר את המצור, לא לפני שהעלה באש את השטחים החקלאיים שמסביב למבצר.
משנוכחו תושבי האזור הצלבנים בכושר עמידתו של המבצר החדש, החל מתפתח ממזרח למבצר יישוב צלבני קטן, בין חומות המבצר לחומה החיצונית המרוחקת. התושבים החדשים, שהתקבצו מכל קצוות הממלכה הצלבנית, ראו את עצמם מוגנים אף על פי שישבו מחוץ לחומות, וזאת משום שבעת צרה יכלו להיכנס אל תחומי המבצר ולבקש שם הגנה מפני כל תוקף אפשרי. עד מהרה התפתח היישוב החדש לכדי עיירה קטנה, אשר תושביה עסקו במגוון מקצועות. מקורות המים הרבים בסביבה הקרובה איפשרו את קיומה של חקלאות מפותחת שכללה גידול דגנים, מטעים, כרמים ובירוא יערות לצורך הכנת פחמי עץ. הים הקרוב למקום סיפק אפשרויות דייג ותעשיית מלח, והמבצר המתנשא מעל היה אבן שואבת לסחורות ולאספקה אשר נוצרה ונאספה בעיירה.
בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ממזרח למבצר, נמצא מספר רב של בתי מגורים, אורוות ואסמים, וכן שרידי כנסייה ובית קברות. בבית הקברות נתגלו 1,700 מצבות, דבר המרמז על גודלה המכובד של האוכלוסייה במקום[5].
מבצר עתלית במבט ממזרח
פלמינגואים סמוך למבצר עתלית
בשנת 1228 החליט קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרידריך השני, לצאת למסע צלב נוסף, שישי במספר, וזאת חרף נידויו בידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי. פרידריך יצא בראש צבאו מאיטליה, וכעבור מספר ימים עגנו ספינותיו בנמל עכו. כוונתו של פרידריך מעולם לא הייתה להילחם במוסלמים בכוח הזרוע, והוא אכן לא עשה כן, אולם הצליח להגיע להישגים מרשימים במישור הדיפלומטי, הבולט ביניהם - החזרתה של ירושלים לידיים נוצריות מאת השליטה האיובית אל כאמל.
עם הגעתו של פרידריך לארץ ישראל פרצה בין תושביה הצלבנים מחלוקת אשר זה מכבר שיסעה את אירופה. מצד אחד היו תומכיו של הקיסר, אשר צידדו בסיפוחה של ממלכת ירושלים לאימפריה הרומית הקדושה. מהצד השני עמדו תומכי האפיפיור, ובראשם אבירי המסדרים הצבאיים האדוקים, אשר גרסו כי לנוכח נידויו של פרידריך בידי האפיפיור אין לתת לו לדרוך על אדמת הקודש של הממלכה.
באחד ממסעותיו שנערכו לקראת סוף שנת 1228, הגיע פרידריך לעתלית, והעיר המבוצרת נשאה חן בעיניו ונדמתה כמתאימה לכל צרכיו כשליט ממלכת ירושלים, וזאת בשל ביצוריה הכבדים, המוצא הנוח לים ומיעוט התושבים היחסי. בו ברגע החליט הקיסר לקחת את העיר ומצודתה לידיו, רצון שאך התחזק נוכח העובדה שהמבצר היה שייך לאויביו הטמפלרים.
הקיסר הגיע לשערי המצודה ודרש להיכנס בשעריה כשהוא מלווה בשומרי ראשו. הטמפלרים, מצידם, הסכימו לכניסתו של הקיסר, אולם כאשר שמעו את דרישתו המופרזת, סגרו אחריו את השערים והודיעוהו כי הוא יישאר אסיר במקום עד לוויתורו הרשמי על הרעיון. הקיסר המבוהל שמח להשתחרר מהמצב המביך שאליו נקלע, והבטיח שלא לחמוד את המבצר בשנית. לאחר הבטחתו זו פתחו האבירים את שערי המבצר ופרידריך שב לעכו.
פרידריך השני לא היה השליט האירופי היחיד שעברו נקשר במבצר עתלית. בשנות הארבעים המאוחרות של המאה ה-13 יצא מלך צרפת לואי התשיעי למסע צלב. הוא נחל הצלחה בכיבוש עיר הנמל דמייטה במצרים, משם עתיד היה להתקדם לעבר כיבוש ירושלים מדרום, אך מזלו פנה לו עורף. הצפות הנילוס לעיכוב חילותיו בדלתה של הנילוס. החלטות אסטרטגיות שגויות ונמהרות הובילו את המלך הצרפתי למפלה בקרב פארסכורולשבי בידי הממלוכים.
בשנת 1250 הצליחו תומכיו של המלך לארגן סכום כסף גדול מספיק כדי להביא לשחרורו, ומיד כאשר יצא את כלאו עלה על סיפונה של אחת מספינותיו ונמלט לעכו הצלבנית. בזמן כליאתו של לואי התשיעי נמצאה אשתו, מרגריט מפרובאנס, תחת משמרם של האבירים הטמפלרים במבצר עתלית, ושם גם ילדה את אחד מילדיו של המלך חודשים ספורים לאחר שובו לממלכת ירושלים.
לאחר שובו לעכו החל לואי במפעל שיפור ושיקום הביצורים בערי החוף הצלבניות, בכלל זה העניק שיפוץ מקיף גם למבצר עתלית.
בשנות השישים של המאה ה-13 עלה כוח חדש במזרח התיכון. השליט ממלוכי ביברס עלה לשלטון במצרים והחל במסעות כיבוש והשמדה בארץ ישראל, כאשר הוא ממגר את כוחות המונגולים אשר פלשו לחבל הארץ זה מכבר. לאחר שהכריע את המונגולים בקרב עין ג'אלות המשיך ביברס את מסע המלחמה שלו, הפעם כנגד הצלבנים. לעתלית הגיע ביברס בשנת 1265. כוחותיו פרצו את החומה החיצונית, והשמידו כליל את העיר שלרגלי המבצר. תושבי העיר נמלטו אל בין החומות הבטוחות של המצודה, ומאוחר יותר נפוצו ברחבי הממלכה מחוסרי כל. ההרס הרב שזרעו חייליו של ביברס בעיר ניכר עד היום בשרידיה.
בדומה למנהגו בעת כיבוש מבצרי צלבנים אחרים, זנח ביברס את המצור שהטיל על עתלית לאחר שנוכח כי הכרעת הנצורים במבצר תארך זמן רב. לאחר הסרת המצור המשיכו הכוחות הממלוכים במסע הכיבושים בקרב הערים הצלבניות כשהם מחריבים אותן בזו אחר זו.
בשנת 1283 נחתם הסכם בין הצלבנים לממלוכים, לפיו לא יתקפו הממלוכים את המבצר, וזאת בתמורה למחצית מההכנסה השנתית של המב
Generate your own 90s page here!